הי, אני נויה.
אני רופאה בכירה במחלקה פנימית בשיבא. אני בתוך הרפואה ומערכת הבריאות כבר למעלה מ-20 שנה, מאז שנכנסתי בשערי בית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב בסתיו של שנת 2000.
החוויות שלי כרופאה היו כאלה שלא צפיתי לפני שנכנסתי לעולם הזה. את רגעי הקצה לא יכולתי לדמיין, לא העליתי על דעתי את שיאי האושר ותחושת השלמות, ואת עומקי העצב, התסכול והפחד.
במהלך השנים, מאז שצעדתי את הצעדים הראשונים שלי בעולם הזה, והשקעתי את עצמי בתוכו, נוכחתי לדעת שזה הדבר שהכי השפיע על מי שאני. הרפואה עיצבה אותי, ומשפיעה במידה רבה גם על מי שגדלתי להיות, כאדם.
ברפואה כמו שאני למדתי אותה, וגם מלמדת, אנחנו מקדישים הרבה זמן לשכל. לידע שמתגלה ומתבסס דרך מחקר וסטטיסטיקה, למדע, לטכנולוגיה. אנחנו משננים עובדות ונבחנים עליהם שוב ושוב, כדי לשלוף אותן ברגע הנכון ולתפקד בזמן האמת.
והרפואה היא באמת כל אלה. היא מקצוע מעשי.
אבל בעשיה שהיא הרפואה יש עוד, שמעבר לזה.
רפואה היא המקצוע שבו אנשים, מטפלים באנשים, ברגעים הקשים ביותר שלהם. והמפגש הזה רושם את רישומיו על כולנו, חורט בנו זכרונות, מעצב אותנו.
בעולם שלי, לרוב אנחנו לא מדברים על הרישומים האלה. לא תמיד יש את הזמן, את המקום ועם מי. לא בתוך המערכת הרפואית ולא מחוצה לה. חוויות היומיום וגם חוויות הקצה לא פעם בודדות, מבודדות, ומוקפות שתיקה.
בפודקאסט הזה אני רוצה לדבר על להיות איש רפואה.
בכל פעם אשוחח עם אורח או אורחת, מכל קשת העשייה הרפואית, מטפלים ומטופלים, על החוויה האישית שלהם. על איך הדברים נראים דרך העיניים שלהם. ננסה להבין ביחד מה היה מעצים ומה החליש, מה השיעורים אפשר לזקק, ובעיקר את השיעורים שלא בהכרח נמצאים בתוכנית הלימודים הפורמלית.
ברוב הפרקים אני מקריאה מפתקים שכתבתי לעצמי לאורך השנים, על אנשים שטיפלתי בהם, ועל חוויות בית חולים שרציתי לזכור במלואן ועל כל פרטיהן. בתחילת הדרך היו אלה פתקים ששירבטתי על חתיכות נייר לרוב במגרש החניה של בית החולים, כשההגה של המכונית משמש לי שולחן, ואח״כ העתקתי לפנסקים. בהמשך עברתי לכתוב אותם בטלפון, אנשים שראו אותי חשבו אולי שאני כותבת הודעת סמס. אלה אבני הבנין שהפכו אותי לרופאה שאני. בפתקים שאני מקריאה פה שיניתי את פרטי המטופלים, כדי לטשטש את זהותם, אבל אני חשופה בהם לגמרי, כפי שאני.
השיחות מוקלטות באולפנים בתל אביב ובירושלים, ונערכות ביד האומן של אסף רפפורט. לכל פרק התאמתי שיר, שבעיני הוא הסיום המתאים לשיחה, ואני אצרף קישור אליו.
כל אורח וכל שיחה האירו את עיני, חיממו את ליבי, והראו לי עד כמה החוויה האנושית שלנו משותפת. עד כמה אנחנו הרבה יותר דומים ממה שאנחנו נבדלים.
אני מכוונת את השיחות האלה לכל מי שאיתי ברפואה, למתמחים היקרים שלי, לסטודנטים, ולאנשי הסיעוד, שאת שברי השיחות שלנו אספתי פה, ולא פעם הם גם מופיעים בפתקים.
מוזמנים להקשיב כל מי שאי פעם היה בבית חולים, ושאל את עצמו איך זה להיות בתפקיד הזה, איך נראים החיים מסביב שנצבעים בחוויות התפקיד, ומה זה בעצם להיות רופא.
זוהי הרפואה מבפנים.
